פרויקט מאת יאנה ליכטר,
האוניברסיטה למדעים שימושיים בדיסלדורף
בהנחיית פרופסור אניה פורמן.
הפרויקט הוא תהליך פתוח של הרהורים על פגישות עם חברים ישראלים. זה התחיל עם הסמסטר שלי בחו"ל בתל אביב ונמשך כעבור כמה שנים בחזרה לישראל. המקום והאנשים לימדו אותי נקודות מבט חדשות ועזרו לי במסע חיפוש התשובות. אני חושבת על רגע החזרה לישראל ועל ההמשך כבר מגרמניה. האם אני עדיין יכולה להגיע לאנשים שפגשתי? האם אוכל לפגוש אנשים חדשים בגרמניה מישראל? אילו תשובות חדשות אוכל למצוא במסע החיפוש שלי?
הרצון להיות מסוגלת להבין הכל התמוטט באופן רציונלי עם הגעתי לתל אביב. התעניינתי בחברה ובפוליטיקה, סיימתי סמסטר בחו"ל בישראל. הפרויקט "מה אתם מחפשים" נותן תובנות לגבי הרהורים על פגישותיי עם אנשים מישראל. חברים שאיתם גרתי, למדתי, טיילתי וביליתי את זמני. אני מהרהרת בחברות שגרמה לי להבין טוב יותר את המדינה, את החברה ואת עצמי. התוצאה איננה רק דיוקנאות של אנשים המחפשים, אלא גם דיוקן עצמי, האדם המחפש. בפרויקט מיוצגים 16 אנשים. הפרדת הסיפורים מהדיוקנאות מאפשרת לקרוא שתי שכבות באופן עצמאי.
(קטע 1/16 סיפורים: ארד, בן 26, סאמר)
האוטובוס הוריד אותנו באמצע המדבר. הסתכלתי סביב, לאט לאט זה החל השחר לעלות. מאחורי תחנת האוטובוס גילינו את הקיבוץ המגודר. לינה, בחביקה ואני למדנו יחד בתל אביב ותכננו טיול במדבר הנגב. מישהו נתן לנו את המספר של ערד והזמין אותנו לסאמר.
בזהירות נכנסנו לשער כניסה צהוב והלכנו בין בתים מחוברים וחצרות קדמיות. בעיניי זה הרגיש כמו קומונה שמנסה לבנות חיים רחוק מחברה, שאני יכול ללמוד מהם. אז ארד ניגש אלינו. הדבר היחיד שידעתי עליו עד כה היה קולו העמוק בטלפון והופתעתי שהוא בגילי. התחבקנו והוא הוביל אותנו אל בקתת העץ הקטנה שלו שחלק עם חברו עידו. שניהם הכירו זמן רב והלכו לשירות צבאי יחד. ארד עברה תאונה צבאית בזמן שהייתה במשימה בעזה. הוא נפל מצוק ועידו נשא אותו לבית החולים. לקח שנתיים לארד ללכת שוב כרגיל, ואפשר היה לחוש את הקשר בין שניהם. החדר היה מלא בפרטים קטנים, כמו מוביילים תוצרת בית, תמונות של בעלי חיים או אבנים שנאספו. אבל ארד ישן בחוץ כל לילה, גם כשאף אורח לא ביקר.
החדר היה אמור להיות הבית שלנו בשני הלילות הבאים. פרקנו את חפצינו, קיבלנו מזרנים מהבקתות הסמוכות ובנינו לעצמנו אזור שינה קטן. אבל לפני שהלכנו לישון, ארוחת הערב הוגשה בחדר האוכל המשותף. ערד סיפר לנו שהוא הגיע לכאן עם כמה חברים אחרי שירותו הצבאי. הייתה לי הרגשה עמומה שכל מי שהיה כאן נאבק. החשדות שלי אושרו במהירות; לכל אדם כאן היה סיפורו לשאת. נראה כי סאמר נתפס בעיני רבים כמקום מעבר, מקום לריפוי. לנצח, כמעט אף אחד מהאנשים שפגשתי לא יכול היה לדמיין להישאר לנצח…