אמירה הארטמן
האוניברסיטה למדעים שימושיים בדיסלדורף
בהנחיית פרופסור אניה פורמן
אלמה וליאור גרות בירושלים ולומדים באוניברסיטת בצלאל לאומנות ועיצוב. שתיהן רצו להתחיל לרכב על סקייטבורד כבר מגיל צעיר, אך לא באמת עשו זאת עד שנות העשרים המוקדמות שלהן. הריאיון הנ"ל יגולל את החוויות שלהן בתרבות הסקייט והגישה שלהן כלפי סקייטבורד בישראל, ובכללי.
הפרויקט של אמירה הארטמן חוקר מבנים סוציולוגיים בתוף תת תרבויות, או אולי יותר נכון לומר בתוך תרבויות מקבילות, ומתמקד במגדר ובמקומה של האישה בחללים שנשלטים ע”י גברים. העבודה שנעשתה בישראל היא חלק מפרויקט גדול יותר שחוקר את המרחב האורבני, תת תרבויות וההשפעה ההדדית שלהן אחת על השנייה באמצעות תמונות, טקסט, וראיונות.
בעולם המערבי של היום, המאופיין בניאו ליברליזם וקפיטליזם, תת-תרבויות ממומנות למטרות מסחריות עד כדי כך שכמעט ואינן מוטלות בספק כתנועות נגד. למעשה הן לוקחות מקום במקביל בחלל אורבני ויש להן השפעה עצומה על התפתחותה של העיר.
מה שבולט במיוחד הוא שבהרבה מתת-התרבויות חברות נשיות מיוצגות בתת-ייצוג חזק, מה שעשוי לנבוע מהעובדה שבתת-תרבויות משתקפות דפוסים המתרחשים תדיר של החברה ההטרו-נורמטיבית ומאומצים גם מבנים פטריארכליים. כדי להמשיך ולחקור את המציאות הללו ולהפוך את המבנים לגלויים, הפרויקט שואף לייצוג לא מסונן של עמדות נשיות בהקשר התת-תרבותי ללא רקע מסחרי.אלמה וליאור מתגוררות בירושלים ולומדות באוניברסיטת בצלאל לאמנויות. שתיהן רצו להתחיל לנסוע על סקייטבורד בגיל צעיר, אבל התחילו רק בשנות העשרים המוקדמות לחייהן. הריאיון עוסק בחוויותיהן בתרבות זו ויחסן לסקייטבורד בישראל ובכלל.
אמירה: תודה שפיניתן זמן לנהל את השיחה הזאת! אתן שתיכן גרות ולומדות בירושלים בבצלאל, ובזמנכן הפנוי רוכבות על סקייטבורד. מתי לראשונה נחשפתן לתת-תרבות הסקייט?
אלמה: אני חושבת ששתינו ניסינו את זה כשהיינו צעירות וויתרנו מהר.
ליאור: כן
אמירה: למה ויתרן כל כך מהר?
אלמה: אה, במקרה שלי זה כי הייתי הולכת עם אבא שלי, שסיפרתי לך עליו. וכשהוא נפטר, אמא שלי לא רצתה
לבוא איתי ופחדה כל הזמן. אמ, זה ספורט מפחיד ואני מבינה את זה. היא לא רצתה לבוא איתו. חוץ מזה, יש כזאת אטמוספירה מאיימת בהתחלה כשאת מגיעה לסקייטפארק וכל הזמן קורים דברים.
ליאור: זה מעניין- אני ממש רציתי לרכב כשהייתי ממש צעירה. כאילו, בכיתה ג' אני זוכרת שביקשתי סקייטבורד בחנות רולרסקייט או צעצועים, אני לא יודעת. אבל זה לא היה- כאילו, זה מוזר, זה לא היה לבנות בתקופה שלי. כאילו, הייתי רוקדת וזה היה כל החיים שלי וכשהייתי בכיתה ח החלטתי לקנות פני. אבל חשבתי לעצמי אה אני אקנה פני ורוד. הצבע יהיה ורוד, בכלל שככה ידעו שזה לא שאני לא בת או משהו. כאילו, זה ורוד ואני עדיין בת ואני גם רוכבת. והרגשתי שאני ישפטו אותי ואנשים באמת שפטו אותי טיפה כשהייתי באה לבית ספר עם הפני. ואז התחלתי לגלוש. ולפני שנה או שנתיים, החלטתי לחזור לסקייטבורד. אבל סקייטבורד אמיתי, שרציתי כל חיי ולא השגתי.
אמירה: אז בחרתי בפני ורוד כי חשבתי שישפטו אותך פחות אם זה יהיה צבע של בת.
ליאור: כן זאת הייתה הפואנטה.
אלמה: אני זוכרת שהייתי ממש טומבוי בגיל 6, לא בעצם 7. האינטרקציה הראשונית שלי עם סקייטבורד הייתה לגמרי בטעות. אבא שלי היה אוהבת למצוא דברים ברחוב ולהביא את זה בבית ולחשוב וואו איזה נכס זה וואו אני צריך להביא את זה לילדים שלי. אז היה תקופה שהוא מצא כמה סקייטבורדים. כל הזמן, לא הבנתי איך. ואני זוכרת שהלכתי עם החברים הכי טובים שלי בגיל 7 לקנות מתנות ליומהולדת של איזה ילד שרצה רק צעצועים של בנות. והם קנו לו סקייטבורד ואמרתי להם או ליומהולדת שלי אני גם רוצה סקייטבורד! והם הביאו לי איזה ערכת תכשיטים או איזה חרא אחר. זה היה כל כך עצוב ומוזר עבורי. אז החלפנו מתנות אני והילד.
אמירה: אה באמת? בטח היית ממש שמחה אח"כ
אלמה: כן!
אמירה: ואמרת שהפסקת לרכב כשאבא שלך נפטר. מתי חזרת לרכב על סקייטבורד ולמה?
אלמה: או אממ. אני חושבת שהתחלתי רק אחרי שיצאתי מהצבא. אחרי שיצאתי, החבר היחיד שלי מהתיכון- שגם יצא מהצבא- הוא היה נוסע מלא וגם הבן זוג של אחותי, וואו הוא ממש טוב. אני זוכרת שכשנרשמתי לבצלאל אחרי שיצאתי מהצבא חשבתי אוקיי אולי אצלם כמה תמונות של סקייטרים. תמיד אהבתי את התרבות, הם מתלבשים ממש מגניב. והלכתי עם הבן זוג של אחותי והבנתי שכל החברים שלו נחמדים. כאילו, גברים בני 30 שאמורים להיות מפחידים ולעשות טריקים משוגעים וליפול כל הזמן ולקלל, הם דווקא האנשים הכי נחמדים. והם המשיכו לבקש שאצלם אותם ועודדו אותי לנסות גם לנסוע ואמרו כן את יכולה לעשו גריינד על זה וכן את יכולה לעשות פליפ וכן את יכולה לעשות הכל. וממש התרגשתי. אז התחלתי לבוא איתם. בהתחלה הייתי מצלמת קצת ואז רוכבת להם על הסקייט קצת ואז חוזרת לצלם שוב. וככה חזרתי לסה כשהייתי בת 19.
אמירה: אז הבנת שסצנת הסקייט פה ממש ידידותית ופתוחה.
אלמה: כן זה מפתיע, זה תמיד כל כך מפתיע. כאילו, לכל פארק שאני הולכת, אני מצפה למצוא את היצורים והפריקים הכי גדולים ותמיד אני בסוף סופר מתרשמת מהאנשים.
אמירה: היו לך חוויות רעות לפעמים בגלל שאת אישה או בגלל הנטייה המינית שלך? או שזה באמת כמו מרחב בטוח עבורך?
ליאור: אני חושבת שבפארק הזה.
אלמה: בפארק הזה ספציפית.
ליאור: לא אממ, אני ממש מתאכזבת שאני לא נראית כמו הבנים שנוסעים מדהים. בשבילי זה כאילו, כל החיים רציתי לעשות את זה ולא עשיתי את זה כי זה לא היה לבנות. ואני מרגישה טיפה עצובה עכשיו.
אלמה: יש הרבה קנאה
ליאור: כן אני מקנאה.
אלמה: זה קשה.
ליאור: זאת הרבה קנאה. הסיבה שאני לא טובה כמוהם זה כי לא התחלתי בגיל מוקדם רק כי אני בת. רק בגלל שההורים שלי שלחו אותי לרקוד כמו כל הבנות. אני לא יודעת, כאילו, הרבה יוצא לי להרגיש כמו ילדה קטנה וחלשה באמצע הפארק. אני טיפה מפחדת וכאילו- זה לא שהיו לי חוויות רעות או שהסקייטרים רעים אבל..
אלמה: אני חושבת שהסיבה לכך שאנחנו מרגישות קטנות בפארק או חלשות זה קודם כל בגלל שהיכולות שלנו לא באותה רמה. והרבה מהזמן אנשים רוצים לעשות דברים משוגעים ואנחנו בדרך שלהם כי אנחנו לא יודעות איפה להיות
ליאור: כן אני כל הזמן בדרך של מישהו.
אלמה: כן אני מרגישה כל הזמן בדרך של מישהו. אבל אני לא חושבת שגבר ירגיש- גם אם ראיתי גבר שהתחיל בגיל שלי והם גרועים כמוני עדיין הם מרגישים יותר בנוח בפארק. אני חושבת שגברים מרגישים יותר נוח בחלל. כאילו ראיי אותם חותכים סקייטרים ועושים חרא משוגע שאין להם את הכישורים אליו ומעיפים בטעות את הסקייטבורד על מישהו ועדיין הן ממש צ'יל. ואני תמיד כזה סליחה, סליחה, סליחה, סליחה, סליחה. לא התכוונתי להיות פה אני זזה. אני נוסעת. ואני מרגישה שזה יותר חוויה פנימית, זה יותר בגלל מה שאנחנו מצפות. אנחנו מצפות מהם להיות אגרסיבים כלפינו כאילו זה לא המקום שלנו באיזשהוא מובן. אבל הם לא מפעילים עלינו שום לחץ.
אמירה אז מה שאת אמרת או מה שאני הבנתי ממך, זה שזה עדיין תת-תרבות שעדיין נשלטת על ידי גברים וזה למה גברים או ילדים מרגישים כל כך בנוח בה. ואני מנסה להבין עדיין למה זה כזאת תרבות שנשלטת על ידי גברים. וזה מן הסתם משתפר מיום ליום אני מאמינה.
אלמה: כן!
אמירה: צעד אחר צעד. אבל אני רוצה לשאול אתכן למה נראה לכן שזה ככה. יש לכן רעיונות או הצעות?
ליאור: אני לא יודעת אני חושבת שכרגע זה מה שזה.
אלמה: בגלל שזה מה שזה מלכתחילה. בגלל איך שזה היה לפני עשור.
ליאור: כן, אני חושבת שזה יכול להשתנות.
אלמה: אני חושבת שהרבה בנות רוכבות היום על סקייט והולכות לסקייטפארק, לא כמו שאני לא עשיתי במשך שנים.
כאילו, לא רציתי ללכת לבד אי פעם. לא כי פחדתי- כאילו מגברים אלא פחד שהוא מבוכה. לא פחדתי להיות מוטרדת או משהו. רק חשבתי שאני אביך את עצמי ואראה כמו פוזרית ולא יעזרו לי ואנשים יתעצבנו עליי שאני לוקחת להם מקום בחלל. כל הרעיון בסקייטפארק זה המחסור בחלל. וזה למה אני חושבת שגם כשגברים מתחילים יותר מאוחר ומרגישים מאוד בנוח אז הם מתקדמים יותר מאיתנו. כאילו, יש לי חבר שהתחיל באותו זמן שאני התחלתי, כשהוא היה בן 20 ומשהו. והוא טוב יותר ממני בטירוף כי הוא מצא חברים בקלות והיה עם בטחון עצמי כבר מההתחלה- זאת גם קנאה. כאילו יופי בשבילו, ברור, אבל עדיין אני חושבת שזה קשור הרבה לאיך שאנחנו גדלות בתור נשים, לא רק בתור סקייטריות. בתור נשים רוב הזמן מצפים מאית8נו לא לגרור תשומת לב.
אמירה: יש משהו שהייתן אומרות לאלמה וליאור הצעירות? מהפרספקטיבה שלכן היום?
אלמה: *מחייכת*
ליאור: אה, שאלה נחמדה.
אלמה: ברור שלהמשיך.
ליאור: אה זין על זה!
*כולנו צוחקות*
ליאור: כל כך נזהרתי לא להראות כמו איזה לסבית טומבוי. אני לא יודעת, כל הסטריאוטיפים שמתקשרים לסקייטריות.
אלמה: את לסבית בכל מקרה *צוחקת*
ליאור: לא אבל יכולתי להיות כל כך טובה כי רציתי את זה מאז שהייתי קטנה. ועכשיו בגלל שהתחלתי שוב כל כך
מאוחר אני מרגישה רע.
אלמה: זה פומו פנימי. בשבילי זה מוזר כי ממילא שיחקתי כדורגל ועשיתי מלא דברים של בנים אבל מזה פחדתי כי לא רציתי ללכת לבד. זה העניין, את צריכה ביטחון וחברים. מחשבות כמו אם אני איפול מישהו יעזור לי. עכשיו אני יודעת שזה ממילא מה שיקרה. כי גם אני עוזרת לאחרים.
ליאור: אני חושבת שמשהו השתנה… לא רק בישראל אבל הסקייטפארק הפך למשהו אחר. פעם זה היה אחד או שניים לאיזור והיום..
אלמה: יש אחד בכל עיר.
ליאור: אחד בכל עיר! ומה שאני רוצה לומר לגבי הקבוצת גיל שלי- כשרצינו לרכב על סקייט זה היה רק ברחוב. וההורים פחדו יותר על הבנות מעל הבנים. ועכשיו יש שיעורים, יש שיעורי סקייטבורד. ואני רואה מלא ילדות בהם. וזה מאוד מאורגן וההורים יושבים וצופים בהם.
אלמה: כן הלוואי שהיה לי את זה.
ליאור: זה שונה. לא היה לנו בעיר סקייטפארק, זה חדש.
אלמה: אני מרגישה שהורים מרגישים יותר בנוח, אפילו ההורים של ליאור, ירגישו בנוח לשלוח אותך לחוג..
ליאור: מאשר להשאיר אותי לבד ברחוב. כן בטח.
אלמה: עם חבורה של בנים בני 16.
ליאור: כן.
אמירה: אז זה התפתחות מדהימה נכון?
ליאור: כן. זה ממש חשוב.
אלמה: אני כל כך שמחה שזה קורה. אני שמחה עבור הילדים ועצבנית על עצמי. זה קשה.
ליאור: הכל היום מתקדם מהר. לפני כמה מאות שנים לסבית לא היה דבר.
אלמה: ועכשיו הכל מתקדם מהר.
ליאור: כן אבל כשאני הייתי צעירה סקייטריות היו לגמרי מחרתי והיום כל ילדת טיקטוק היא סקייטרית.
*כולנו צוחקות*
אלמה: זה נכון.
אמירה: כן זה תת- תרבות מאוד פופולרית
אלמה וליאור: כן!
אלמה: זה האמת די כיף שראיתי כל מיני טיקטוקים במקביל לזה שהתחלתי לרכב. וראיתי מלא בנות שהתחילו גם ופרסמו את ההתקדמות שלהן וברור שהיו כאלה שקראו להן פוזריות אבל הרוב המוחלט לא. וראיתי את זה בזמן הקורונה שמלא בנות התחילו לנסוע וזה היה מדהים. כל הטיקטוק שלי היה בנות שנוסעות עם מסיכה. בגלל שלא היה להן שום דבר לעשות.
אמירה: כן זה נהדר. כי היה להן זמן אולי.
אלמה: כן זה לעשות משהו עם עצמך. עבד נהדר עם הקורונה.
אמירה: אולי רק עוד שאלה אחרונה. ברור שאתן יכולות לדבר יותר על החוויות שלכן או מה שתרצו. איך הייתן מתארות את תרבות הסקייט של ישראל בכללי בהשוואה לערים ומדינות אחרות? סיפרתן לי על הסרט SKATE KITCHEN שמתרחש בניו יורק. שאני מאמינה שזאת סביבה מאוד שונה.
אלמה: מאוד שונה בטוח.
אמירה: ומה המחשבות שלכן על זה?
אלמה: אני חושבת שיש משהו חמוד בללכת לפארקים בישראל אני רואה חבורות של בחורים חנונים ורזים ובחורים שהם כנראה.. עם חרדה חברתית כמו אח שלי שהוא ממש עם חרדה חברתית קשה אבל מאוד פופולרי בפאר'. וזה משהו שהוא חמוד לגבי סקייטרים ישראלים. אני ממשיכה להסתכל עליהם ואני לא רואה חבורה של פאקבויז. בחול זה יותר פאקבויז את יודעת. כאילו, אני סקייטר ואני מתחיל עם בחורות וכולן אוהבות אותי. ופה הם לא מוערכים מספיק. ממש לא מוערכים מספיק.
ליאור: כן כולם ממש חמודים. חמודים בפנים.
אלמה: כן יש להם לב טוב
אמירה: זה חמוד
ליאור: אי אפשר לומר כולם
אלמה: אי אפשר בתכלס להכליל אבל אני חושבת שמהחוויה שלנו
ליאור: כן החברים שלנו
אלמה: כן החברים הכי טובים שלנו שניהם סקייטרים
ליאור הם כאילו
אלמה: מפותחים רגשית. לא יודעת. יש להם אינטילגנציה רגשית
אמירה: כן הם מבינים את עצמם?
אלמה: כן הם כל כך חרדתיים לגבי לדבר עם בנות ושיט. זה כל כך חמוד כי את רואה אותם בפארק עושים דברים משוגעים ואת חושבת איך אתה בכלל מפחד ממשהו. אחרי שעשית את זה. ככה אני מרגישה בעיקר.
אמירה: כן זה נפלא
אלמה: ואני חושבת שמה שממש כיף בישראל זה העדות השונות בפארק. בגלל שנגיד בעיר שלי יש הרבה אוכלוסייה של רוסים. בעיר אחרת זה יכול להיות הרבה אתיופים. וזה כיף כי זה שרוב העיר שלי רוסים לא אומר שככה הפארק נראה. הפארק שלי מלא בהכל כי אנשים באים מכל מיני ערים.. הערים פה ממש קרובות אחת לשניה אז יש ערבוב כשאת באה לפארק ואת אומרת וואו, זאת לא האוכלוסיה של העיר שלי. זה חמוד גם שאנחנו מטיילות בין פארקים ואנחנו רואות אנשים שעושים את זה גם. ערב אחד ראינו סקייטר בעיר אחת, למחרת רואות אותו באחרת
אמירה: אז יוצא לכן לטייל הרבה כדי להגיע לסקייטפארקים שונים?
ליאור: לא הרבה אבל אנחנו מטיילות.
אלמה: אנחנו מטיילות.
ליאור: לא הרבה אבל *צוחקת*
אלמה: לפני שהכרתי את ליאור הייתי רק בפארק של ראשון לציון ואחרי שהכרנו נסענו למלא פארקים. אז זה
כיף.
אמירה: מגניב.
ליאור: היום יש מלא פארקים.
אלמה: כן הם בנו אחד בירושלים היום.
אמירה: כן סיפרת לי על זה מוקדם יותר נכון?
ליאור: כן סיפרתי לך אבל לא ידעתי מתי הפתיחה.
אמירה: אה זה היום!
ליאור: כן!
אמירה: מטורף.
ליאור: כן אז יש כל מיני פארקים.
אמירה: ואמרתן שהפארק הזה הוא פארק שבו הרבה ילדות עושות שיעורים?
אלמה: כן.
ליאור: כן, פה התחילו קבוצה של סקייטריות. ועכשיו אני חושב, אמ, שהמנהיגות..
אלמה: המייסדות!
ליאור: כן, המייסדות, אני לא חושבת שהן גרות פה יותר. הן גרות בתל אביב.
אלמה: הרבה אנשים עוברים מירושלים לתל אביב
ליאור: כן ראיתי אותן כמה פעמים בתל אביב, אבל פה זה התחיל והרבה בנות מתחילות פה. כשהיינו
בסקייטפארק של רעננה, העיר שלי, ילד אחד שאל אם אנחנו מירושלים.
אלמה: זה כל הזמן קורה.
ליאור: והייתי כזה איך אתה יודע כאילו אבל אני לא מירושלים אני מרעננה אבל אני גרה עכשיו בירושלים אז איך אתה יודע והוא אמר שכל הבנות המבוגרות מירושלים.
אמירה: לא, באמת?
אלמה: זה כל הזמן קורה לי, גם בעיר שלי. גדלתי ונולדתי בראשון ועכשיו אני גרה בירושלים אבל עשיתי סקייט
לפני ירושלים אז כאילו.. וגם אני רציתי לומר שהקהילה לא כזאת אקסלוסיבית כמו שחושבים.
אני בקבוצת וואצפ שיש בה הרבה בנים *צוחקת* מן הסתם, אבל בכל מקרה כל הזמן הם כותבים 'מישהו רוצה נעליים' 'מישהו רוצה קרש' עכשיו ציוד סקייט זה יקר.. או כאילו, מישהו שלח הודעה 'יש ילדה שרוצה להתחיל לנסוע על סקייט' ובמקום שכולם יתעצבנו ויגידו אוף עוד ילד או ילדה, כאילו אנשים תמיד חושבים שסקייטרים אומרים על מי שלא יודע לרכב טוב שהוא פוזר אבל במקום זה הם ישר מציעים אה יש לי את הקרש הזה אה לי יש גלגלים לתת לה. והם לא מכירים את הילדה הזאת ונותנים לה משהו שהוא גם סנטימנטלי. היה לך את הקרש הזה כמה שנים ועכשיו את נותנת אותו כדי שילדה תוכל להתחיל לנסוע גם, לא משנה ילד או ילדה אני תמיד ממש מתרשמת מזה וחושבת לעצמי אולי אני צריכה לומר שאני חדשה במקום לבזבז כסף והם יתנו לי *צוחקת* זה כזה לא צפוי
אמירה: יש הרבה סולידריות בקהילה כאן.
אלמה: כן. הם תמיד בקטע של לעזור לאנשים חדשים להתחיל כי הם יודעים כמה טוב זה עושה להם.
אמירה: זה יפהפה.
אלמה: למרות שזה הופך את הפארק ליותר צפוף
*צוחקות*
(אמירה: אוקיי, מלא תודה לכן!)
(ליאור: יש לנו פיפי)